<h1>ארחות חיים הלכ' איסורי מאכלות סימן צ"ו</h1>
<h2>דף צג:</h2>
וביצי הגדיים והטלאים והעגלים ודומיהם עד ל' יום משנולדו מותר לאכלן בלא קליפה ואין בהם משום דם אבל מל' יום ולהלן [אי] אית בהו שורייקי סומקי בעו קליפה. השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות כתב הרשב"א ז"ל שאינן צריכין מליחה. מצא בה שאינן גמורות הרי הן כגוף התרנגולת וצריכין מליחה. ואלו הן גמורות כל שיש להן חלבון וחלמון. אין להם חלבון וחלמון עדין בשר היא וצריכה מליחה ע"כ. קרום של מוח שבראש חוטי הדם יש בו ומוח עצמו דם יש בו ואינו יוצא מידי דמו במליחת הראש לפי שעצם המוח מקיפו ועומד בפניו ואין מקום לדם לזוב דרך שם ואפילו צולהו על האש אי אפשר לאש לשאוב דמו והדם מתקבץ בעצם המוח ואוסרו ומי שרוצה לאכלו בקדרה קורעו ומוציא מוחו וקורע הקרום ומולחו והר"ם במז"ל הצריך להבהבו באור קודם שיתננו בקדרה וכן ראוי להורות לכתחלה. רצה לאכול אותו צלי מניח בית השחיטה למטה על האש והדם זב דרך בית השחיטה ואם היה בית השחיטה מן הצר מוחו אסור ושאר הבשר שעל העצמות מותר. הניח חוטמו למטה והניח גמי או קנה בתוכו כדי שישאר פתוח ויצא דמו דרך חוטמו מותר ואם לאו מוחו אסור. וכן נמי דעת הרשב"א ז"ל והראב"ד ז"ל כתב שאף הבשר אסור. נקב עצם של מוח וצלאו אם היה הראש מונח על האש והנקב למטה מותר ואם לאו אסור. ולפיכך הרוצה להשיר השער מעל הראש מניחו על בית השחיטה או על נחיריו או נוקב עצם של מוח.
בשר שהאדים מחמת מכה שהוכתה הבהמה מחיים ונצרר הדם מחמת מכה באותו בשר וכן בשר הסמוך לבית השחיטה צריך חתיכה ומליחה לפי שהדם מתכנס שם משאר מקומות והוי כפריש וכן ביצי בהמה וחיה בקליפה שעליהן צריך לחתכן ולמלחן כדת ומותר לבשל בקדרה. ולצלי אין צריכין חתיכה דנורא שאיב דמא וי"א דכל הני דבעי חתיכה ומליחה צריך למיתן חתיכיהו לתתא (בענין) [בעידן] מליחה כי היכי דלידוב דמא שפיר.
הרוצה למלוח הראש כיצד הוא עושה והשער הוא מפסיק בינו לבין המלח כתב הרשב"א ז"ל י"א שמולח על השער ואח"כ מניחו על (החומץ) [הרמץ] עד שישיר השער וחוזר למלחו. ואיני רואה טעם לדברים אלו אלא אם רצה חותך את הראש [לשנים ומולח] יפה יפה מבפנים והופכו וחוזר ומולח [על] השער שאין השער מעכב על ידי מלח להפליט הדם שבבשר הראש. הרי מוח שבעצמות (ובשר נתרעל) [נכשר על] ידי מליחה ואין נוקבין העצם ק"ו הדברים לשער הראש. ולא אמרו במוח שבראש אלא מפני הורידין שעל הקרום שעל המוח שהוא של דם וכאלו דם כנוס בעין שם. אבל דם האיברים שהוא קלוש וצלול יוצא על ידי מליחה וכן הדין לטלפים מחתך אותו במעט ומולח והדם יוצא דרך החתך וצריך שיהיה חתוכן למטה עכ"ל.
<h2>דף קיב.</h2>
פת שחתך עליה בשר צלי אע"פ שהאדומה הפת מותרת לאכלה שאינו אלא שמנונית אדומה ואפילו משום מראית העין אין בה ואפילו היה עב ואדום ועבר האדמימות מעבר לעבר הככר מותר.
אין מניחין כלי תחת הצלי לקבל מימיו עד שתכלה כל אדמימות שבו. וכיצד עושין מניחין לתוך הכלי מעט מלח ואותו המלח ימשוך (אותו) אליו [כל הדם] וישאר הדם למטה והשומן למעלה ומניח הכלי עד שיצלה ולוקח השמנונית של מעלה והמים של מטה תחת השמנונית אסורים. ואמרו הגאונים ז"ל שצריך ליזהר שלא ליתן בו מלח הרבה כדי שלא ימשוך בחזקה ויתערב השומן עם הדם. ולפיכך כתב הבעל ההשלמה ז"ל שימלח הבשר יפה כשיעור מליחה לקדרה ומדיח וצולה ומניח הכלי תחת הבשר לקבל מימיו. והרשב"א ז"ל כתב וי"ל שאם עבר ועשה אפילו נתן בו מלח הרבה [מותר] לפי שאין כאן דם אסור דאוריתא דדם שבשלו הוא ואינו אסור דבר תורה ועוד אינו ודאי אלא ספק שמא משעלתה תמרות נתבשל הכל ואפילו העליון ולפיכך מותר. והר"ף ז"ל [בהגה על הסמ"ק סי' ר"ה] כתב כשצולין יונים וכיוצא בהן שרגילין לטגן במחבת אחרי כן קודם שיצלו כל צרכן אומרים בשם הר"ם ז"ל שצריך למלוח ולשהות כדי מליחה לקדירה לפי שמטגנין אותן קודם גמר צלייתו.
